לא זכיתי ,כאמור, להכיר את סבי (אני קרוי על שמו). אבי המנוח התייתם מהוריו  בהיותו בן 14,השנה בה פרצה מלחמת-העולם השנייה. כיתום משני הוריו, הוגלה ל"טרנסניסטרייה" (מחנה -העבודה הידוע לשמצה) יחד עם כל יהודי-האזור, ושרד את מחנה -העבודה בעזרת תושייתו, חריצותו והרבה מזל. וכן, בעזרת אחותו רבקה, בת -הזקונים, הצעירה ממנו בשש שנים. וזה הסיפור :

בסוף המלחמה, בהיותו כבן שמונה-עשרה, ובעת שעשה את דרכו הביתה לעיירתו,  דורוחוי, ומצבו ירוד ביותר, נכנס לאחד הכפרים, עבר מדלת לדלת והתחנן לפת לחם. לא רק שלא קיבל את מבוקשו, סירבו לפתוח לו את דלת-ביתם. יוצאת דופן הייתה אישה שפתחה את הדלת, אך השיבה את פניו ריקם. מסתבר, שהכפרייה טיפלה במשך המלחמה ברבקה אחותו, שזיהתה את קולו, והפצירה בה לעזור לו, שכן מדובר באחיה. הכפרייה שמאד אהבה את רבקה, התרצתה, כמובן, הכניסה אותו הביתה, ולראשונה זה ארבע שנים ראה אבא את אחותו ,חיה ובריאה. הכפרייה דאגה גם לאבא, שהתאושש, והמשיך את דרכו, עד שהגיע לדורוחוי.

אבא, מרקו (מרדכי), נולד בשנת 1925 להוריו משה וחווה, הילד הרביעי במשפחה לפניו שני אחים בוגרים, מיכאל יליד 1907 ויוסף יליד 1910, אחות שנפטרה בהיותה בת  10, ובת -הזקונים רבקה, ילידת 1933. עד גיל 10, איבד אבא את אחותו הגדולה ואת אימו שנפטרה כאשר רבקה הקטנה, שכבה עמה במיטה והיא בת שנתיים בלבד. האח הבכור מיכאל ניספה בטרנסניסטריה, יחד עם אשתו וששת ילדיו. יוסף עבר את המלחמה בבוקרשט, כשהוא נשוי ואב לילדה.

בסוף המלחמה בשנת 1945 חזר אבא לעיירתו, דורוחוי כאשר תלאות המלחמה נותנים את אותותיהם בגופו ובנפשו. הוא גויס למשטרה, אך פוטר ממנה, כנראה בשל התמכרותו ל"טיפה -המרה". באותה שנה נישא לאימנו, ברכה, וכעבור כשנה בשנת 1946, נולדתי אני, הבכור הראשון מתוך שלשה בנים.