אהבה ראשונה

זה היה בכיתה ג'. ולמרות שעד כיתה ג למדו הם באותה כיתה, התעורר אותו רגש ילדותי הבלתי נתן להסבר, רגש "אהבה", רק בכתה ג'. תגובתו לאהבה לא הייתה כתגובת הבנים בני גילו, קריא, משיכה בשערות הבת, הצקה בכל דרך אפשרית (הפלת-ילקוט פיזור ספרים ו"מכות"). התגובה הייתה אחרת, הפוכה. התרגשות בעת מפגש-עיניהם, ושתיקה רועמת בעת פגישה במסדרונות בית הספר. חיפש כל אמתלה כדי להימצא בקרבתה. מדובר בתקופה בה היה עדיין בניכר, בעיירה קטנה בצפון רומניה, שבתוכה קהילה יהודית גדולה יחסית. גם כך, כמיעוט יהודי היו הילדים שבבית -הספר קשורים קשר-נפשי עמוק. אולם הקשר שלו אליה, אל גיזלה, זה היה שמה, היה כאמור מיוחד במינו.                                           

גיזלה הייתה ילדה יפהיפיה. עיניה כחולות שיערה מקורזל, פנים קטנות , אפה סולד, וחיוך תמידי נסוך על פניה. כאמור, חיפש כל אמתלה להימצא בקרבתה, ואת זאת עשה גם אחרי הלימודים. זוכר הוא, שהיה מבקש מאימו שתשלח אותו להביא מביתה בגדים שאימה הייתה תופרת  למשפחתו, וגדולה הייתה שמחתו שאותו בגד לא היה מוכן, וכך הייתה לו הזדמנות לשהות בקרבתה, לקרוא עמה ספר או סתם לשחק.

אולם, שיאה של אותה אהבה-ראשונה נחרטה במוחו ובנשמתו, עד לעצם היום הזה. היה זה יום מושלג, כאשר כיתתם למדה ב"משמרת שנייה", משתיים עשרי  בצהריים, ובהיותם יהודים למדו שעתיים נוספות את שפת היידיש ,עד  שעה שש בערב. מאחר והייתה זו עיירה קטנה, לא היו רחובותיה מוארים בפנסי-רחוב (מדובר בשנת 1956 ). אותם ילדים שנשארו ללמוד מאוחר, וצוידו בפנסי-נפט ניידים. התברר בסיום הלימודים,  שרק שניהם חולקים את אותה דרך. שניהם הדליקו את פנסיהם, אך הפנס שלה, לא הצליח לגרש את הפחד מהחושך, שתקף אותה פתאום. לכן, נגשה אליו נצמדה אל גופו, ובקשה בקול רך ומלטף שילווה אותה לביתה. אין מלים שתוכלנה לתאר את אושרו באותו רגע. הם פסעו צמודים, מחובקים, ורק הוא ופנסי התאורה היו העדים היחידים לאושרו. ביקש מאלוהים ,שיאריך את הדרך, שיאריך את אושרו הגדול, ולשם כך, הקטין את צעדיו לממדיהם הקטנים ביותר. ההליכה ארכה זמן רב יותר, אך הדרך בכל זאת הגיעה לקיצה (לביתה). וכאשר הגיעו, עמדו שניהם צמודים בקור העז, בחשיכה האין סופית, עמדו רגע, ועוד רגע, ממאנים להיפרד. המציאות טפחה על פניהם מהר משחשבו. אמה, אשר ראתה את הפנסים, קראה לה להיכנס הביתה.                                               

מאותו לילה הפכו ל"חברים". מבטי-אהבה הוחלפו בכל הזדמנות. ובכל הזדמנות חיפשו האחד את קרבתו של השני, קרבה שהתבטאה בנגיעת-ידיהם ובחיכוך גופיהם. התמזל מזלם, ושניהם נבחרו לכבוד מסיבת-הסיום שנת הלימודים לרקוד כזוג ריקוד –עממי. סולו. שניהם לבד!!! האושר היה אין סופי. היותם רקדנים טובים, והקשר המיוחד ביניהם, הצלחת הריקוד הייתה עצומה! המחמאות זרמו מכל עבר, אבל מי שמע אותן. במסווה של הריקוד הם המשיכו להיות צמודים, והאוהבים.                                      

האושר הסתיים בפתאומיות. בקיץ של אותה שנה, קיבל אביה של גיזלה , שהיה שוחט במקצועו ,משרה בעיר גדולה יותר, בירת המחוז. ההעברה לאותה עיר הייתה מהירה ביותר. לא, הוא לא ליווה את המשפחה לתחנת הרכבת, פחד שליבו יקרע בקרבו, מרוב צער. לילות לפני הפרידה בכה והתפלל לאלוהים שיבטל את רוע הגזרה. ואולם ,דבר לא הואיל. ביום הפרידה התגנב מאחורי העגלה שהסיעה את המשפחה אל תחנת הרכבת. התגנב כדי לראות אותה בפעם האחרונה. ואכן ראה אותה, בזוהר יופייה, יושבת על העגלה. אבל החיוך, החיוך המשכר שלה, נעלם כלא היה. הלך מספר צעדים נוספים ונעצר. היא לא ראתה אותו. עמד, כאשר העגלה מתרחקת ודמותה של גיזלה אהבתו הראשונה ,הולכת וקטנה, עד שנטשטשה.והוא עומד, דמעות זולגות מעיניו, דמעות של צער ושל רוגז-עצום, רוגז על עולם אכזר, על שניטלה ממנו אהבתו.