אני לא אוהב את חג-פורים

חג הפורים שנחגג בגיל ארבע עשרי היה החג האחרון בו התחפשתי ו-או השתתפתי בתהלוכה. עד היום אני מסרב להתחפש גם כשהשתתפתי בנשפי פורים. הנה הסיפור: היה זה בחורף שנת 1960, בקיבוץ לוחמי- הגטאות, הקיבוץ בו התחנכתי בשנים 1959-1962 במוסד חינוכי של "עליית-הנוער". וביום הפורים החליטו לארגן תהלוכה לכל תלמידי הקיבוץ   ו"ילדי המוסד" (כפי שכינו אותנו), ואותי החליטו לחפש לסיני. צבעו את פניי במשחה צהובה, הלבישו לי בגד התואם את הלבוש הסיני, ומאחורי-ראשי הודבקה "צמה"-ארוכה. השמחה, כמובן, הייתה רבה. צעדנו בשבילי הקיבוץ, שרים שירי-חג. סיומה של התהלוכה הייתה ברחבת בית הספר של ילדי הקיבוץ.

המורה שארגנה את התהלוכה החליטה לציין את התחפושות המוצלחות מכל קבוצה של מתחפשים (מלכים, מלכות-אסתר, שוטרים, חיילים, אינדיאנים וכו'). לא, לא את כל התחפושות. התחפושת הסינית, היחידה, זה אני, לא הייתה כלולה בין התחפושות! הייתי ילד רגיש מאוד, נעלבתי עד עומקי –נשמתי. דמעותיי התחילו זולגות תוך שהן חורשות תלמים בתוך הצבע הצהוב שעל פניי. המורה ששמה לב לעוול שגרמה ניסתה לתקנו, אך אני לא התנחמתי, ופתחתי בריצה מטורפת לכוון מגורי ה"מוסד". לא התנחמתי גם כאשר אבי הגיע לבקר אותי (בדיעבד, הפעם היחידה בשלשת שנות -שהותי בקיבוץ) כשבסליו "משלוח-מנות" שהכינה לי אמא. הוא עזב לאחר שהות שנראתה לי קצרה מידי, ול"פינלה" נתקפתי בכאבי-בטן בלתי נסבלים שנמשכו אל תוך הלילה.

אז זהו-זה, הסיפור על חג -הפורים הראשון שלי בקיבוץ. אך אל תרחמו יותר מידי עלי. מסתבר בדיעבד, שהשהות בקיבוץ שנמשכה כאמור שלש שנים, הייתה התקופה המעניינת המאושרת והמבגרת בחיי, ושם הכרתי ילדה-נערה, שהפכה לחברתי, לאשתי, ולאהבת-חיי.