האזכרה

השתתפנו באזכרה במלאות שלושים יום לפטירתו של אבי-חברתנו, שנערכה בבית -עלמין בצפון הארץ. עמדנו, המשפחה והחברים, אל מול המצבה הטרייה ומתוכנו בלטה דמות מיוחדת (בניגוד לקומתו הנמוכה) של אדם הלבוש בהידור (חליפה, עניבה, ומגבעת). בעוד אנו מכבדים בשתיקתנו את המעמד, שתיקה המהולה בבכייה החרישי של האלמנה, נשמע לפתע קולו של האדם. אותו אדם מכובד ומהודר, שפתח בדברי הספד לזכרו של המנוח. אופן דיבורו של המספיד הרשים אותי, השפה הייתה רהוטה ויפה, וזאת בניגוד למבטא המזרח-אירופי הזר שלו. היא הייתה מטובלת בביטוים וניבים כיאה לאדם השולט בה שליטה מוחלטת. קולו היה עמוק, ערב לאוזן , ובהחלט מכבד את המעמד. כדיבורו גם תוכנו של ההספד הרשים.

דברי השבח שנאמרו לזכותו של הנפטר (אותו כמובן הכרנו אישית וידענו שכל מילה מוצדקת) היו של אדם שהכיר את המנוח קירבה יתרה. הדברים נאמרו תוך כדי ציטוט דברי-תורה כתמיכה בצדקת דבריו. משבחים אישיים עבר המספיד לדברי ניחומים לאלמנה ובנותיה. מההספד נכרתו במוחי שתי אמירות: האחת האדם שסופו שינוח בשלום על משכבו ובתקווה שבגן עדן תנוח נשמתו. ואולם האלמנה היא שנפגעת קשות  מהסתלקותו של בן זוגה היקר, ולכן על בנותיה לתמוך בה ולסעוד אותה, כדי להקל עליה את המכאוב והשכול. והאמירה השנייה: "העולם שלנו עולם חומרני הוא. האדם עמל כל חייו, עושה מאמצים להתעשר ולצבור נכסים, וכל זאת לשם מה? הרי למקום הזה כולם מגיעים ערומים ועטופים בתכריכים בלבד. האדמה מקבלת את כולם בצורה שווה. ולכן בימי חייכם היו נדיבים תרמו לעניים וכבדו את השם."

בתום ההספד פתח האיש בתפילה לעילוי נשמתו של המנוח ומתברר שגם בתחום זה היה מוכשר. קול התפילה היה מרגש ערב לאוזן ונוגע ללב. בתום טקס האזכרה בעוד אנו עושים את דרכינו לכיוון היציאה מבית העלמין, ואני עדיין תחת הרושם החיובי העז מאופן ניהול הטקס, אני נעמד בפתאומיות ובתדהמה מהמחזה שנגלה לעיניי: עומד אתו המספיד ולידו אחד מחתניו של המנוח, הדוחף לתוך כף ידו שטרי-כסף, דבר שנהוג לעשות. התדהמה נבעה מהעובדה שהמספיד עמד על המקח ודרש סכום גבוה יותר ממה שהוצע לו. הרגשתי נבוך ומושפל כאחד. מושפל מאותה צביעות שגילה המספיד כאשר הוא ממסחר את הטקס הדתי החשוב כל כך, ונבוך מכך שהאלמנה ובנותיה היו עדות למעשה המשפיל. ואני יודע שאפשר גם אחרת אני יודע שישנם יהודים טובים והגונים שעושים את המלאכה הקדושה הזו על מנת שלא לקבל פרס, אלא לשם המצווה בלבד.