פרק ב:גילאים 4-10 חלק שמיני

אני מוצא לנכון לפאר ולרומם את בית התפילה היהודי בגולה. כי בנוסף להיותו בית תפילה, הוא היווה מקום לליכוד חברתי, אולם-שמחות (נערכו בו חתונות ,מסיבות-אירוסין, מסיבות בר-מצווה), ולהבדיל אלף-אלפי-הבדלות, לשם הובאו הנפטרים בדרכם האחרונה למנוחת -עולם. לאזור בית-הכנסת הגיעו ראשי המשפחות לקבל את חבילות המצות לקראת חג –הפסח. בתוכו נערכו אסיפות, מגביות, ואירועים נוספים של הקהילה.       

כפי שציינתי, עיירתנו התברכה בבתי -כנסת רבים רבים, שנשאו את שמם של בעלי המקצוע שהתפללו במקום, או לחלופין אבותיהם ואבות-אבותיהם שהתפללו במקום. כזה היה בית הכנסת בו התפלל אבא בחגים. מאחר ובית הכנסת היה מרוחק מהבית (בקצה המזרחי של העיירה), אני זוכר את התכונה שהייתה בבוקרו של יום הכיפורים טרם לכתנו. הכנת כריכים לארוחת הבוקר ואריזת עוף-מבושל וקר עם סלט-מיונז לצהרים. בעת שהמבוגרים התפללו, הילדים התלוצצו  ושחקו "תופסת" ו"מחבואים". אבל, לא אני. נהגתי לשבת על יד אבא ומשך אותי לתפילה, היה פסח, החזן של בית הכנסת. פסח היה איש גדול מימדים מנקודת המבט שלי כילד, בעל קול אדיר, תרתי משמע, גם בעוצמה וגם ביופיו. עולה ויורד, על פי נוסח התפילה. ואני מהופנט! (את פסח פגשתי כעבור מספר שנים בארץ, בעיר נהריה כשאני נמצא שם ב"שליחות" מנהל הפנימייה של "עלית-הנוער" בקיבוץ לוחמי הגטאות. מאוד התרגשתי לראות אותו. הוא התעניין בשלום משפחתי. אני התעניינתי אם הוא ממשיך לשמש כחזן, וסיפרתי לו כמה נהניתי מתפילתו בבית הכנסת בדורוחוי. לפני פרידתנו כיבד אותי פסח במנת "פלאפל ", ויחל לי הצלחה בלמודים). היו רגעים שתפילתו הפכה לבכי חרישי תוך כדי כריעה על בירכיו, ובן הדוד של אבא, לייב, עוזר לו להתרומם על רגליו להמשך התפילה. מהתפילות של ראש -השנה ויום-כיפור נכרתה בגופי ובנפשי חלק מהתפילה "ונתנה תוקף" -"בראש השנה יכתבון ובצום יום כפור יחתמון….". בהפסקת הצהריים היינו מתארחים אצל בן הדוד של אבא, לייב ואימו, "מימה-איטה". בסמוך לביתו הייתה אורווה בו החזיק דוד לייב את סוסו (הדוד היה "בעל-עגלה" מבצע העברת מטענים  בעיירה). בן אדם מקסים וטוב לב, ענק במראהו הפיזי ולבו הרחב, שאהב את ה"טיפה המרה"). "מימה איטה" הקשישה שגרה בסמוך הייתה מכבדת אותנו בעוגת דבש וכן עם כפית "דולצ'אצה"(קונפיטורה) בתוספת מים. את מיכאל אחי, אהבה במיוחד, שכן הוא נקרא על שם בעלה המנוח (יהושע-מיכאל).

דוד לייב 

לדוד לייב (בן דודו של אבא, כי היה דוד לייב, האח הבכור של אמא) מגיע מקום של כבוד בתיאור תולדות ילדותי, ולו רק בזכות חוויה בלתי נשכחת אוותה הזכירה אמי עליה השלום עד יום מותה. קרקס הגיע לעיירה, קרונות שהוסעו על ידי סוסים יצרו צורה מעגלית שבתוכה הוקם אוהל הקרקס. דוד לייב עבד יום שלם כדי להעביר את ספסלי-הישיבה לתוך האוהל, ובתמורה  בנוסף לשכרו קיבל שני כרטיסי-כניסה להופעה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהגיע קרקס לעיירה, אך כניסה להופעה לא הייתה ריאלית בשל מצבנו הכלכלי. באותה שנה נסע אבינו במסגרת העבודה לעיר רומן כדי להביא חביות -יין. דוד לייב ואשתו היו חשוכי ילדים. ילדתם המאומצת  עלתה לישראל, ולכן הביא הדוד את הכרטיסים לאמא, ועמד על כך שהיא תלך לקרקס עם אחד הילדים. היא בחרה בי. הלכנו להצגה הראשונה מתוך שתיים שנערכו באותו יום. אני זוכר במעומעם את ההופעה כי אותי כבשה הופעתם של הליצנים. הם היו כל כך מוצלחים, שלא הפסקתי לצחוק בצחוק מתגלגל, שגרמה לאמי הנאה רבה מכך שאני כל כך מאושר מההופעה, ולא החמיצה הזדמנות להזכיר לי גם כשבגרתי והיו לי ילדים משלי וגם כששכבה על ערש-דווי (התגלה גידול ממאיר בשחלות שהתפשט לכל חלל הבטן).