מריקה

שום דבר לא הכין אותו למה שקרה באותו קיץ של שנת 1956. גם לאחר עשרות שנים חשב לתומו שהייתה זאת "הרפתקת-ילדות" שמצאה חן בעיניו ונדחקה.

ילד בו עשר המשתייך לחבורה של ילדים יהודים, הקטן בן 5 והמבוגר (המנהיג) כבן 13. בנים ובנות המתגוררים באותו רחוב נהנים ממזג אוויר קיצי נפלא משחקים ומשתובבים ("סוחבים" פירות מחצרותיהם של השכנים הגויים) ומבלים ערבים קסומים בחברותא כאשר המנהיג מפליג בסיפוריו  המרתקים המשאירים אותנו פעורי- פה. משחקים כדורגל "תופסת" "מחבואים" ושאר משחקי ילדים.     

והייתה מריקה. מריקה בת 20 הייתה בת-דודתם של שני אחים מהחבורה. היא אומצה על  ידי אימם מאחר ואיבדה את שני הוריה במלחמה, וכיתומה "התגלגלה"  מבית-יתומים אחד למשנהו. מריקה התגוררה בביתם ועזרה בטיפול בבני דודיה ובעבודות-בית. המשפחה התגוררה בדירת קרקע (האב התפרנס מעבודת-נפחות. הנפחייה שכנה בפרוור המזרחי של העיירה) שכללה שלושה חדרים מרווחים וכן מחסן גרוטאות ברזל ששימשו את האב במלאכתו. לדירה היו צמודות שתי דירות נוספות ומאחורי שלושת הדירות חצר רחבה ששימשה לחבורה מגרש משחקים. יום אחד החליטה החבורה שהתאספה בחצר האחורית של הבית לשחק במשחק "מחבואים", ולהפתעתם, החליטה מריקה להצטרף למשחק. הוא זוכר שלא כצפוי ביקשה מריקה  מילד ש"ישן" לספור עד מאה במקום עד חמישים שהיה נהוג. הספירה החלה, מריקה אוחזת בידו תוך כדי שהיא לוחשת "בוא נסתתר ביחד" מושכת אותו תוך כדי ריצה אל החדר האחורי של המשפחה "חדר הגרוטאות". בחדר מצאה מריקה מקום מסתור אידיאלי, חלל בין גרוטאה לקיר החדר ואת ה"כניסה" מסתירה מריקה, במושכה גרוטאה אחרת. לפני שהבין מה קורה פשטה מריקה את תחתוניה מפשילה את שמלתה נשכבת על שטיח ישן (שכנראה הכינה מראש) מפשיטה אותו ממכנסיו הקצרים ותחתוניו ואונסת אותו! והילד, בן עשר בלבד כאמור, בהלם! חושיו מתערפלים עיניו עצומות ואוזניו קולטות במעומעם, קולות מוזרים שיוצאים מפיה וכעבור זמן שאינו יכול להעריך מוצא את עצמו לבד שוכב על השטיח. המום מתלבש יוצא מהמסתור ומחליט שאין הוא מגלה את מה שעבר עליו אך השתיקה הייתה בעוכריו שכן היא חזרה על מעשיה עוד מספר פעמים. כאשר העמיק במחשבתו על מה שארע, היו רגשותיו חצויים. מצד אחד חש פגוע ומצד שני חש מוחמא על שהיא בחרה דווקא בו! (שכל של ילד בן 10) הכול הסתיים כאשר היא יצאה מביתה של דודתה. לאן? הנה המשכו של הספור.                                             

בעיירה התגורר כובען (מייצר כובעים ומגבעות) שהיה מבין עמידי-העיירה, ולו בן יחיד שהיה בשנות השלושים לחייו וטרם נמצא לו שידוך. זאת בשל היותו חיגר מלידה. הבחור היה אומלל, וחבורת הילדים לעגו לו בכל מקום שפגשו בו. הוא היה חיגר אך לא טיפש, למד את מקצועו של אביו והיה שותף בעסקו. האבא חיפש לו שידוך בעיירה והשמועה על השידוך הגיעה גם לאוזניה של דודתה של מריקה. הצדדים נפגשו ולאחר פרק זמן הוחלט שמריקה וארטור (שמו של הבן) יינשאו. מריקה הייתה נערה נחמדה מאוד, חיננית וידידותית והיא מצאה חן בעיני החתן המיועד. למרות שלכלה המיועדת לא הייתה נדוניה.

הוא איננו שוכח את האולם (אולם-מופעים) בו נערכה החתונה. לא נהוג שהמוזמנים יגיעו לחתנו עם ילדיהם ולכן לא השתתף בחתונה. הוא הגיע לאולם בזמן ההכנות. היה עד להכנת הקדחתניות, שכללו בישולים, אפייה וקישוט האולם. והייתה זאת חוויה יוצאת דופן: הפעולות התבצעו על במת-האולם, הטבחיות והמבשלות התרוצצו על הבמה, המנהלות צעקו פקודות והעובדות ניסו לבצע לפעמים ללא הצלחה ואז הייתה קמה מהומה והוא מתבוננן כצופה בהצגה!     

הוא לא היה ער כאשר הוריו חזרו מהחתונה, אך התעורר למחרת לשמע צעקות ומהומה ברחוב. לבית נכנס ראש הקהילה היהודית, ומבקש מאימו שתרים תרומה כי קרה אסון. ארטור גירש את מריקה בליל הכלולות ואיננו מוכן לשלם את הוצאות החתונה כשהתברר לו שהכלה איננה בתולה. ראש הקהילה עבר בין כל המוזמנים וביקש תרומות לכסוי הוצאות החתונה. ומריקה האומללה נאלצה להסתגר בבית דודתה ימים רבים כשבסופם נאלצה לעזוב את הבית. הדודה לא סלחה לה.                           

הוא לא מאשים את מריקה על מה שעבר ועל גירושיה על ידי הבעל המיועד. היא  אחת הקורבנות של הצורר הנאצי שרצח את הוריה כפי שהשמיד שישה מיליונים מבני עמינו. ביניהם מיליון ילדים ורבים מילדים שניצלו היו יתומים, כמריקה שעברה תלאות עד שאומצה על ידי דודתה.