באמצע המאה ה-19, עשה יהודי בשנות השלושים של חייו, את דרכו, מעיירתו דורוחוי, שבצפון -מערב רומניה, אל פולין. זאת לרגל עיסוקו כסוחר-סוסים.

 כאשר ניכנס לפולין, פנה, עייף מתלאות הדרך (בנסיעה על עגלה וסוסים) להתאכסן ב"חאן" שהיה בבעלותו של יהודי, שכן היהודי שלנו היה איש מאמין, שחפץ  להתארח על טהרת-הכשרות. לאחר שהתיר את הסוסים מהעגלה והיכניסם לאורווה פנה אל מטבח-החאן כדי לסעוד את ליבו. בעל -הבית קיבל אותו בסבר- פנים יפות, וביקש מהאורח להמתין עד אשר בתו תגיש לו את ארוחתו.

 כאשר ניגשה הילדה, שהייתה כבת שתיים-עשרה, ובידיה מגש-האוכל, הרים זה את עיניו, ונשבה ביופייה, עד ששכח מרעבונו: שתי עיניים כחולות כצבע השמיים, שערות -ראשה זהובות הגולשות מעבר לכתפיה, הם אלה שהמיסו את ליבו היהודי (למרות גילו ,העשור השלישי, היה עדיין רווק).

לכן, גמלה בליבו החלטה מטורפת: באישון-לילה, כשכל בני-הבית נמים את שנתם, פנה האיש לאורווה, רתם את סוסיו לעגלה, נכנס לביתו של בעל החאן ,חטף את הילדה וברח איתה לעיירתו שברומניה. כאשר הגיעה לביתו, ביקש מאימו שתגדל את הילדה עד שתגיעה לפרקה, ורק אז נשא אותה לאישה.

 למרות ההבדל הגדול בשנים, שררה אהבה גדולה בין בני הזוג, ונולדו להם, עשרה ילדים, שמונה בנים ושתי בנות. הילד השישי שנולד, בשנת  1885 ושמו משה, היה אביו של אבי מרדכי ז"ל  וסבי, סב שלא הכרתי.

 המשפחה חיה חיי-אושר, זאת גם לאחר פטירתו של הסוחר, שכן אשתו התגלתה כאשת -חייל, השכילה לגדל את ילדיה ,לדאוג למחסורם, ולחינוכם. הדודנית שלי, הילדה שסיפרה לי את הסיפור הזה, ציינה, שאימה המנוחה הזכירה לעתים קרובות את "בובה"(סבתא) קלרה, ותמיד בהקשר חיובי.