תקופת-הגילאים הנ"ל מתייחסת למגורים הראשונים שלי בבית-סבא שמיל. הסבא היקר והאהוב שלי, הסבא היחיד שלי, ששיכן אותנו בביתו לאור המצב-הכלכלי הקשה ששרר לאחר המלחמה.

בית המלאכה שלו היה בקדמת-הבית, ובחצר שלפני הבית היו מסודרים אביזרי מתכת שאותם הרכיב סבא, רובם קשורים לעגלות -משא (יצולים, חישוקי- גלגלים, פרסות -סוסים וכו'). בתוך הנפחייה כלי עבודה שלו – סדן, ופטישים בגדלים שונים, ומה שהרשים אותי – המפוח הגדול שליבה את האש, אליה הוכנסו המתכות לצורך ריכוכם המאפשר בניית חלקי העגלות כאמור. הלמות הפטיש המכה על המתכת שעל הסדן נשמעו בתוככי הבית והרחוב.

הזיכרון הראשון שלי מבית סבא: אני נוכח במסיבה שהתקיימה בבית. אני מסתובב בין האורחים, ורואה רק את חצי הגוף התחתון שלהם, נעצר על יד כיסא שעליו ישבה  גברת. ומה שקומם אותי היה שהיא אכלה עוגה שכנראה לא מצאה חן בעיניה, והיא מפוררת על הרצפה בעזרת אצבעותיה. בתגובה, דרכתי לה על אחת מכפות רגליה. בן כמה הייתי? אל תתפסו אותי במילה, אבל אני חושב שזה היה בברית המילה של אחי מיכאל. תעשו את החשבון.

כבר ציינתי שכינויו של סבא היה "שמיל-ציגענר". זאת בשל צבע עורו הכהה  ובשל סיבה נוספת: סבא ניחן בחוש -הומור ובלט בכל שמחה-משפחתית בעליצותו ושמחתו. הנה סיפור קצר: באותן שנים הגברים היו מתגלחים פעם אחת בשבוע, בדרך-כלל בימי שישי, ועשו זאת אצל הספר השכונתי. סבא היה מצרף אותי אליו, ושמתי לב שאנשים שהמתינו בתורם היו מוותרים לו על תורם, ומאפשרים לו להתיישב על כיסא הספר, ומלאכת הגילוח מתחילה: הספר עוטף את סבא במגבת, מורח קצף -גילוח על פניו, ומסיר את הקצף יחד עם שערות הזקן. אך מה רואות עיניי? הספר מרים את אפו של סבא ביד האחת ומקרב את התער לכוון האף.

מייד אני פותח בסדרה של צעקות וקללות בשפה הרומנית:DUTE-N PIZDA MATI VREI SA TAI NASUL LUI ZEIDA?    תרגום: "כוס  של האמא שלך, אתה רוצה לחתוך את האף של סבא שלי?". כל יושבי המספרה היו פורצים בצחוק, וסבא, כדי להרגיע אותי מנסה להסביר לי, שהספר מרים לו את האף כדי לגלח לו את השפם. המחזה חזר על עצמו מספר פעמים. הייתי בסך-הכול בן שלש, ובאיי-המספרה קבלו הצגה בחינם. מעיין למדתי לקלל? מהילדים הגויים איתם שיחקתי בחצר-הבית.

עוד זיכרון ילדות של אותו גיל: נפגעתי על ידי עגלה רתומה לסוס ברחוב מול הבית של סבא. ומאחר והייתי יללן לא קטן "הרמתי"  את הרחוב בצעקות שלי. כינסתי סביבי עדה של שכנים שניסו להרגיע אותי. אחת מהן  הרימה אותי אל ידיה ,תוך שהיא מרגיעה אותי, ומחמיאה לי כמה שאני ילד יפה. כמובן שהמחמאה הרגיעה אותי, עוד לפני שאימי הגיעה. נו, מי לא אוהב שמחמיאים לו?

ביתו של סבא היה גדול ומרווח, בו מספר חדרים, כאשר הקידמי שימש כאמור כבית-מלאכה. חדרים נוספים, מטבח ומספר חדרי שינה, כשבאחד מהם שיכן את אחייניתו עם משפחתה בעל ושני ילדים, בת ובן. באחד הימים שלפני ראש-השנה היה מתפשט בבית ריח של "נפטלין". מאיפה הגיעה הריח? מהחבילה ששלחה הדודה מאמריקה, דודתו של אבא שהיגרה לפני המלחמה לארצות-הברית, ומאז נישואיו עם אמא הייתה בקשר מכתבים עם סבא. המכתבים נכתבו בשפת-היידיש שכמובן נקראו על ידי סבא שידע את השפה על בוריה.

אותה דודה הייתה שולחת לפני ראש-השנה חבילה. עשירה היא לא הייתה, והחבילה הייתה צנועה וכללה בגדים וממתקים. אותו ריח נפטלין בקעה מהבגדים שבחבילה. הבגדים לא עניינו אותנו, אך סוכריות ריבת-החלב שהייתה שולחת הדודה  עניינו גם עניינו. סבא היה מכנס אותנו הזאטוטים, ומחלק את הממתקים. ריחם היה נפלא וטעמם היה משמים! כשאני מריח ריח נפטלין אני נזכר בדודה שרה דורפמן עליה השלום, אישה שלא נישאה מעולם. לא עשירה אך בעלת לב זהב! (במאמר מוסגר, קשר המכתבים עם סבא נימשך, גם כשסבא ומשפחתו עלו לארץ שמונה שנים לפנינו, ובמעטפת המכתב מצא סבא גם כמה דולרים אמריקאיים. כאשר אנחנו עלינו ארצה, סבא הביא לידיעת הדודה את דבר עלייתנו, ובבר-המצווה שלי שנחגגה כשישה חודשים לאחר מכן קיבל אבא מכתב ברכה ומתנה – דולרים).

בהיותי הנכד "הבוגר" שהתגורר בביתו, הירשה לי סבא להתבונן בו בשעת ביצוע מלאכתו. החל מהפעלת המפוח הגדול שליבה את האש בה חימם סבא את הברזל, שהאדים, ועד לעיבודו לצורה הרצויה בעזרת הסדן והפטישים. הפטיש הקטן בידי סבא המסמן את מיקום המכה על הברזל, והכבד על ידי אבא, שהכה בפטיש בחוזקה. ההרמוניה הייתה מאלפת, אחידה וקצבית, שתהודתה הגיעה עד לרחוב, ומעבר לו. מתחת לידי הזהב של סבא נוצרו איצולים, חישוקים, פרסות-סוסים, קפיצים ומיני אביזרים אחרים.