אני עומד לבירור בפני המורה-המדריכה, ובני "ילדי-המוסד" (פנימייה של המוסד לעליית-הנוער).

האשמה: הכאת שופט.

להלן סיפור המעשה.

השנה היא שנת 1960, ואנו "בני-המוסד" באחד הקיבוצים בגליל-המערבי, עומדים לערך משחק-כדורגל, כאשר היריבים הם בני-הקיבוץ מהכיתות המקבילות. לאמיתו של דבר, ההתמודדות לא הייתה כל כך הוגנת, שכן אנו בני המוסד היינו מבוגרים יותר (מהארצות מהן עלינו "חינוך החובה" דהיינו,  בית הספר התחיל מגיל 7 ). אך יותר מכך, עלינו ברמת המשחק על "בני -המשק" בלפחות שתי דרגות. וכך, כשהביטחון העצמי שלנו "מרקיע-שחקים," אנו עומדים לערוך את המשחק על מגרש-הכדורגל החדש  שליד מבני -ה"מוסד".

אך מתעוררת בעיה. מי יהיה השופט? בני הקיבוץ הסכימו שהשופט יהיה מבין בני "המוסד" והבחירה נפלה על א.ל. שהיה ידוע כנער הגון ורציני. ומעבר לכך אהוד על שתי הקבוצות. א.ל. מוציא משרוקית, מכנס אותנו לאמצע המגרש, ועורך הגרלה       מי מהקבצות תתחיל ראשונה את המשחק. אינני זוכר (וגם זה לא חשוב) מי פתח במשחק, אולם אני כן זוכר שכעבור כ10 דקות  אנחנו בני המוסד בהלם. התוצאה 1-0, לטובת "בני-המשק" משער חוקי למהדרין שספגנו מרגלי יריבינו. השער נכבש כתוצאה של שאננות מידינו, ושיקף את הנעשה במגרש. אני, כמו שאר הנערים בקבוצה, רוגז וזועף על התוצאה, אך מחליטים ומבצעים הסתערות על שער היריבים. באחת ההתקפות אני מתנהל עם הכדור ממסירה שקבלתי לתוך "מלבן ה-16" של היריב, ויוצא ממנו כדי להגביה כדור אל רחבת השער. והנה, נשמעת שריקה. מאחר והייתי משוכנע שאחד מהצופים שרק אותה ,המשכתי לרוץ. אך השריקה נשמעת שנית. אני מרים את הראש ורואה שהשופט הוא ששרק. אני רץ ב"טירוף" אליו כדי לברר את סיבת השריקה, והוא מסביר לי שהכדור יצא את שטח המגרש. חמתי בערה בי להשחית, שכן ידעתי ש"היציאה" שלי הייתה מעבר לקו ה-16 ולא מחוץ למגרש. השופט שהיה רחוק מהאירוע, חשב לתומו ששריקתו נכונה.                                      

כאן אני מבקש לעשות אתנחתא קלה ולספר קצת על עצמי. הייתי בין הילדים הראשונים שהגיעו למוסד. נחלקנו לשתי קבוצות (באופן גס), "יוצאי-רומניה" "ויוצאי-רוסיה" (ברית המועצות באותם הימים). הייתי בין הילדים המקובלים על ידי שתי הקבוצות. "עושה -חייל" בלימודים ואהוד.      

אנו חוזרים למשחק הכדורגל שלנו, אני שומע את פסיקת השופט, עוזב את הכדור מסתער על השופט בחמת זעם ומכה אותו. כמובן, שהמשחק "מתפוצץ". הילדים מתפזרים, ואני נקרא אל המדריכה-מורה לבירור (אני מרשה לעצמי לציין את שמה הפרטי, צילה, אישה יוצאת דופן. מורה, ובעיקר מחנכת). ידעתי שאני צפוי לעונש כבד וחששתי, שהוא יהיה אי השתתפותי בטיול השנתי לירושלים אותו הכנו בעמל רב, כאשר אני משמש  כראש אחת הקבוצות בהן חולקו הילדים. המעמד מתנהל בחדר האוכל של המוסד, ואני יושב בוש ונכלם מהמעשה שעשיתי. מילותיה של צילה מהדהדות בראשי עד עצם היום הזה: "אין להכות שופט כלשהו, אם מדובר בשופט כדורגל, כדורסל או שופט בית משפט. תוארו ועיסוקו זהים בשלשת -המקרים: עשיית צדק. ולכן, עברת עבירה חמורה ואתה חייב להיענש על כך". אינני יכול לתאר את מצבי באותו מעמד משפיל. התפללתי בליבי שצילה לא תשלול את זכותי להשתתף בטיול, למרות שידעתי שמגיע לי עונש-כבד. "עונשך יתחלק לשניים: א-עליך להתנצל לפני א.ל. ולפני כל ילדי המוסד במעמד זה. ב- עליך להחליף בחודשיים הבאים את א.ל. בכל תורנויות המטבח וחדר האוכל".                                      

נשמתי לרווחה כי סברתי שהעונש הוא קל יחסית. את העונש לא קיבלתי מהמורה אלא מ א.ל. הוא סירב לסלוח. לא דיבר איתי ולא התייחס אלי עד  שעזבתי את הקיבוץ (הוא המשיך עם הקבוצה שהתמזגה עם בני המשק עד כיתה י"ב. אני עזבתי לאחר סיום כיתה ט').

פגשתי את א.ל. בשתי הזדמנויות. הוא נאות לשוחח איתי, אך הרגשתי שהוא לא סלח. הוא עשה חייל בצה"ל, הגיע לתפקיד מפקד אוגדה בדרגת תת-אלוף, ההישג הגבוה ביותר שהשיג נער "יוצא המוסד". ובכל זאת, כאשר נזקקנו לעזרתו באחת הבעיות הקשורות לצה"ל (לתקן עוול), התעלה על עצמו כצפוי, ועזר בכל לבו.