פרק ב גילאים 4-10, חלק ראשון
אבא חזר ממחנה העבודה כשהוא בן שמונה-עשרי, והתלאות שעבר ניכרו בו היטב. עיניים כבויות נטולות שמחת-חיים. ללא משפחה. אחיו הבכור נספה יחד עם משפחתו. האח השני התגורר עם משפחתו בבוקרשט. אחותו הקטנה רבקה הועלתה ארצה במסגרת "עליית -הנוער". מעט משמחת החיים חזרה איליו כש"התחבר למשפחת חכמו" עם נשואיו לאמא. משפחת חכמו קבלה אותו באהבה רבה, בייחוד אחיותיה של אמא שראו בו אח גדול. לאחר שאבא פוטר מהמשטרה, לקח אותו סבא תחת חסותו, העסיק אותו בנפחייה, ואבא, שהיה בן-אדם חרוץ, היה לו לעזר רב. כשמלאו לי ארבע שנים, ולאחר שאבא מצא עבודה כשומר-לילה במפעל למילוי בקבוקי-יין, הוחלט לעזוב את בית-סבא ולחפש דירה חדשה. הדירה בדמות חדר בודד ששכן באותו רחוב שבו התגורר סבא, אך במרחק מה מדירתו, ומעבר למסילת הברזל שחילקה את שני חלקי הרחוב. שמו של הרחוב דוברוג'אנו גאריא מספר 64. החדר שכן בחלק הקדמי של בית שפנה לרחוב. בית ,שהיה שייך ליהודי ושמו יוסל, יהודי בשנות החמישים לחייו נשוי וללא ילדים. אני לא זוכר את התכונה שנלוותה אל מעבר הדירה, אך אני זוכר את הקושי שהיה לי להיפרד מבית-סבא. ומכיוון שעברנו בקיץ, הוחלט שבמשך היום אשהה אצל סבא, ובערב אחיותיה של אמא, אסתר וינטה'לה, יחזירו אותי הביתה. החזרה הביתה היוותה בשבילי חוויה מיוחדת. כשהיינו מגיעים לפסי הרכבת, היה המחסום של הרחוב יורד וחוסם את המעבר. יש מחסום אבל אין רכבת! שומעים רק רעש עמעום שהולך ומתגבר, מתגבר, מתגבר עד שהוא מחריש אוזניים. וכשאנחנו סותמים אותן, מגיע גוף שחור אימתני, כשפנס במצחו, עובר אותנו ביעף, מעיף לי את הכובע ולדודות את מטפחות-הראש. הגוף שהתברר כקטר מושך אחריו קרונות מוארים, קרונות-הנוסעים. פעמים היו אלו קרונות-נוסעים, ופעמים קרונות -מסע, שהיו כה רבות, שנדמה היה שאין להם סוף. בבית הגדול התגוררו מאחורינו זוג צעיר שנישא לא מזמן, בחדר שגודלו כחצי מהחדר שלנו. ובצמוד לנו, בחלק הצפוני התגוררו זוג צעיר, להם ילדה בגילי ואישה מבוגרת, אימו של הגבר.
סיפור:
שני קיצים לאחר שעברנו, הגיעה אל שכינינו הצמודים ילדה שהייתה מבוגרת ממני בשנה. כבת שבע אני מעריך. כמובן מייד התחברנו, ושחקנו ביחד אתה ועם הילדה המארחת. כמובן שהאורחת הייתה הדומיננטית (אינני זוכר את שמה, לצערי). ובאחד הימים היא החליטה להכין לנו סלט ירקות. המהימנות והשקדנות בהכנתו הייתה ראויה להערצה. את הירקות, עגבניות, מלפפונים, בצל ושמיר, היא קיצצה דק-דק כטבחית מקצועית. תיבלה בשמן ומלח וחילקה בצלחות בתוספת לחם שחור טרי. תאמינו לי, את הסלט הזה אני לא שוכח, גם בשל טעמו הנפלא וגם בשל יופייה של הטבחית.
למרות משרתו הקבועה, אבא פרנס בקושי את המשפחה, כי השכר כשומר היה זעום, וסבא נאלץ לתמוך בנו גם. כשאני בן ארבע, ומיכאל כבן שנתיים, נשלחנו ללמוד ב"חדר" שהיה ממוקם באחד מבתי הכנסת הקרובים למקום מגורינו. ההבדל בינינו לילדים האחרים ניכר מייד. ראשית, היינו הצעירים בחבורה, ושנית, לבושנו היה דל ביותר, כולל נעליים שהיו משופשפות להחריד. התמונה נכרתה בזיכרוני תודות למעשהו של הילד הגדול בחבורה (כולו בן תשע) שברשותו כדור גומי (מיצרך נדיר באותם הימים), והוא נתן לנו לשחק בכדור, לפני שהרשה לילדים האחרים לשחק, וזאת כדי להקל במקצת על מצב-הרוח העגום שלנו. מאחורי הבית של יוסל השתרעה גינה ובה עצי פרי – מישמש, שזיפים ועץ-תפוחים. כמו כן, ערוגות של ירקות, עגבניות, מלפפונים, בצל וצנון. בסוף הגינה היה אסם גדול ובתוכו מרתף-מאולתר. מין בור כזה, בו אמא הייתה מאכסנת אוכל ומוצרים שונים. לצדו של המחסן, ובמרחק מה ממנו, היו "השירותים". מבנה שבתוכו בור מעליו קרשים שבמרכזם חור. השירותים שרתו את שלושת המשפחות, וכפי שהבנתם, היה די מרוחק מהבית. מדרום לבית היה מבנה חד קומתי ששימש כאכסניה (חאן), והיה בבעלותו של יהודי. לפניו מדרכה די רחבה עליה הרשה לנו בעל הבית לשחק. בין שני המבנים הייתה חצר קטנה מכוסה דשא, ושם שחקנו כדורגל עם כדור שאבא תפר לנו מגרב ובתוכו סמרטוטים. הרחוב שלנו היה מאוכלס ברובו במשפחות יהודיות, ובתקופת שהותנו בבית הזה רכשנו חברים בני גילנו, ואתם עברנו הרפתקאות וחוויות שיסופרו בהמשך. בחצר החאן הייתה באר שמימייה שמשו גם אתנו וגם את אורחי החאן. בעל החאן שקצת הפחיד אותנו (היה שמן וקירח) התגלה כאדם נפלא. הרשה לנו להסתובב בשטח החצר, ולהתרשם מהכפריים שהגיעו עם עגלותיהם עמוסות תוצרת חקלאית המיועדת למכירה.
בגיל חמש
בגיל חמש התחילו חיי להתמלא בתוכן, כשלראשונה אושפזתי באחד מבתי החולים כשאני סובל ממחלת ה"שנית". לראשונה נאלצתי לשהות מחוץ לבית, רחוק מההורים ומאחי מיכאל. ומאחר וזאת מחלה מדבקת, ההורים לא הורשו לסעוד אותי. הקשר היחידי היה באמצעות חלון המחלקה שם היה מגיע אבא ומצליח להגניב לי חבילת ביסקוויטים, "מעדן" בשבילי באותם ימים קשים. בנוסף לגעגועים למשפחה, חוויתי לראשונה התבטאות אנטישמית. שמעתי את אחת האחיות אומרת לרעותה: "הצואה של הז'יידאן הקטן (מילת גנאי ליהודים) מסריחה כמו צואת חזירים". כאשר הבראתי ושוחררתי מבית החולים, ששכן בקצה העיירה, הוסעתי הביתה על ידי כרכרה (שהייתה כמו מונית היום). כמובן שהרגשתי כנסיך, מה עוד שבבית חיכו כל בני המשפחה שכללו את סבא, סבתא, דודותיי ובן הדוד שלי שמעון, שמבוגר ממני בשלשה חודשים. שמעון קינא בי על יכולתי לקלף את עורי, אחת התוצאות של המחלה.
אך האירוע הכי שמח היה הולדתו של אחינו הקטן, אברום-סטרל, ישראל בשמו כיום. אמא יצאה אתו מתוך כרכרה כאשר שמחה והמולה גדולה ליד הבית של שכנים וקרובי משפחה. אני לא זוכר את מסיבת הברית אבל כן אני זוכר אירוע משעשע, כאשר הדודן שלנו אהרון ז"ל התקרב לתינוק, שהוחזק ערום על ידי מיילדת תוך כוונה להצחיקו (הוא לא ידע שתינוק בן-יומו עדיין לא מחייך), ופתאום חוטף שפריץ של שתן ישר בפרצוף! אהרון שהיה כולו בן שלש וחצי ברח מהחדר כל עוד רוחו בו.
ישראל היה תינוק יפיפה. גוון-עורו כהה ועיניים גדולות ויפות. אך לרוע מזלו ומזלנו סבל מכאבי בטן קשים, ויעצו לאמא לעסות את בטנו בתוך האמבטיה שלו בעזרת צואת-פרות. הבית כולו הסריח, וישראל המשיך לבכות. אירוע מכונן ומיוחד, לאחר שמלאו לי חמש שנים, היה הליכה לגן טרום חובה. למעשה הגן היה משותף עם ילדי "גן-חובה" ושתי הקבוצות כונו "הקבוצה-הקטנה" ו-"הקבוצה –הגדולה" (וברומנית grupa mica si grupa mare). גננת אחת הייתה מנהלת את שתי הקבוצות בעזרת סייעות. הגננת הייתה אישה מקסימה השקיעה המון בילדים, וגם לימדה אותנו דרך ארץ וכבוד הדדי, שירי-מולדת משחקים וריקודים, וכמובן לא קיפחה אותנו הילדים היהודים. לגבינו היהודים זה היה המפגש הראשון עם מוסד חינוכי לא יהודי, ובזכותה הרגשנו שווים לכל דבר ועניין. יום אחד, היא ייחדה את שתי הקבוצות כדי ללמד אותנו ריקוד-מעגלי, וזאת לקראת ההופעה של סוף שנת הלימודים. והנה, תוך כדי ריקוד, מנסה ילד מ"גן החובה" לדחוק אותי מהמעגל בטענה שאני קטן ולא יודע לרקוד. התקרית לא נעלמה מעיני הגננת. היא מחזירה אותי למעגל תוך כדי שהיא נוזפת בילד הגדול: "לא רק שהוא יודע לרקוד הוא רוקד יותר טוב ממך"! המחמאה הראשונה שקיבלתי שקשורה לכשרון שלי כרקדן, כישרון שירשתי מאבא שהיה רקדן מעולה.