פרק ב:גילאים 4-10 חלק שני

ועכשיו קצת רומנטיקה!

לסוף השנה הכינה הגננת מסיבת-סיום, כאשר הנושא היה "עונות השנה". נפל בחלקי, יחד עם כמה ילדים אחרים, ללוות בריקוד את "מלכת האביב" אותה גילמה ילדה מ"הקבוצה הגדולה" (הקבוצה שמסיימת את גן -החובה). ילדה בה הייתי מאוהב ללא תקנה: עיניים-כחולות כצבע השמיים, שער בלונדיני גולש עד לכתפיים. השמלה שהוכנה למענה כ"מלכת האביב" תאמה אותה בצורה שהיממה אותי ! לא זוכר את המסיבה, זוכר רק אותה. כשהתפזרנו בסוף השנה לחופשת הקיץ (היא לכיתה א' ואני לגן חובה), לא ויתרתי, מצאתי את מקום מגוריה שהיה מרוחק מהבית שלי, ומגיע אליו רק כדי לראות אותה! והצלחתי לראות אותה! כמה ימים רצופים שעברו מהר מידי! ילד בן שש מאוהב ללא תקנה!      

העבודה של אבא

באותה שנה השתנה תפקידו של אבא בעבודה ומשומר לילה קיבל משרה כעובד מן-המניין באותו מחסן ששימש למילוי בקבוקי יין מתוך חביות שהובאו מחוץ לעיר. בזכות חריצותו הוא שמש כאחראי על קבוצת עובדים לשטוף ולמחזר את בקבוקי היין ולהזרים אליהם יין חדש. מה שתיארתי ראיתי במו-עייני כשביקרתי במקום עבודתו, והייתי מאוד גאה בו! באותם הביקורים התכבדנו  בשתיית "מוסט" שהיה  למעשה מיץ -ענבים. בשל מעמודו של אבא, הוא הירשה לעצמו לקחת אותי אתו למקום עבודתו. הייתי מאוד גאה מתפקידו, כיצד האנשים שעבדו תחתיו נשמעים לו. כמו כן הקסים אותי תהליך העבודה, זרימת -היין מהחביות שהיו מונחות על משטח מתחת לתקרת-המחסן דרך צינורות נחושת לתוך הבקבוקים בכוח-הגרביטציה (על שם הפעולה הזאת למדתי כמובן מאוחר יותר). אך הדבר המהנה והחשוב ביותר של הביקורים, היה בילוי בחדר-התרבות של המחסן. החדר היה משרה עלי שלווה ורוגע, היה קריר ומוצל ושקט. מדפיו  מלאי-הספרים, ספרי אגדות והרפתקאות, אותם קראתי בשקיקה רבה, וחולם בהקיץ בעקבות הקריאה.

הבעיה של אבא הייתה התמכרותו לאלכוהול, ולא פעם כאשר חזר הביתה מהעבודה באיחור, אחרי "סיבוב-בארים" בעיירה, היה מגיע שתוי, ובמצב נוראי מוזנח ובעיקר אלים. ואמא שהייתה "אובדת-עצות" הייתה שולחת אותי להזעיק את סבא-שמיל. סבא היה מגיע, מנקה אותו מהקיא, ומצליח להרגיע  אותו, כל זאת לנגד עינינו הילדים. חלק מהתמכרותו נבע מהטראומה שעבר במלחמה כילד יתום ללא הורים וללא כל תמיכה, אך לדברי בת-דודתי חווה, שאביה היה אח של אבא, חלק מההתמכרות היא גם תורשתית, שכן גם אביה היה מכור לאלכוהול, כמו אביו, סבי, משה.

הפרידה מכל המשפחתה של אמא

האירוע המכונן השני לאחר הגן, שהשפיע  עלינו בצורה קשה, הייתה הפרידה מכל משפחתה של אמא. בשנת 1951 קבלה המשפחה שכללה את סבא סבתא האחיות של אמא (לרבות דודה ברנה, בעלה, שלשת ילדיה, שמעון וצילה ושלום) את ה"-aprobare"- אישור ההגירה מרומנייה ל"פלסטינה", היא  מדינת -ישראל. הנפגעת  העיקרית הייתה אמא, שאיבדה משענת-מורלית ותמיכה-נפשית ובוודאי גם כלכלית. אמא התקשתה מאוד בניהול משק הבית ובתפעולו והיא קבלה עזרה רבה מאחיותיה הצעירות. כשהגענו ארצה כשמונה שנים לאחר מכן, אבא ואני עזרנו לה בעיקר בניקיון.                                                                   

בעקבות חייו הקשים בנערותו היה אבא איש די קר ומר, ולפעמים אלים. הרגשנו את נחת זרועו, בעיקר מיכאל שהיה ילד שובב, קצת עצבני (אך אח אוהב עם לב זהב). הרבה פעמים ניצל מיכאל ממכות תודות לבעל הבית שלנו יוסל (יוסף), שהיה חשוך ילדים, ואהב מאוד את מיכאל. מיקרה אחד זכור לי במיוחד: היה זה באחד מימי החורף כשמיכאל ואני משחקים בבית עם כדור קטן מגומי, זורקים אותו אחד לשני כאשר אנחנו עומדים על מיטות משני צדי החדר. בבוקר של אתו יום עבד אצלנו זגג שהחליף חלון של אחד החלונות שהתנפץ בעקבות יציאתה הסוערת של בת -דודה של אמא בעקבות ריב ביניהן. מיכאל מנסה לזרוק עלי את הכדור, ולרוע מזלו, הכדור ניתז ופוגע בחלון המתוקן ומנתץ אותו בשנית. אבא חוזר הביתה קצת "מבושם" ובלי חקירות מיותרות מסיר את חגורת המכנסיים ומפליא בנו את צליפותיו. יוסף ששמע את צעקותינו, פרץ לבית, לקח את מיכאל וברח אתו החוצה. אני המשכתי לחטוף, אך לא  לזמן רב, כי יוסף חזר, חטף מאבא את החגורה, ולאחר מכן הצליח להרגיע אותו. מאותו יום, המכות ירדו דרסטית.          

כתיבת תגובה