פרק ב:גילאים 4-10 חלק שני

האירוע המכונן השני לאחר הגן, שהשפיע  עלינו בצורה קשה, הייתה הפרידה מכל משפחתה של אמא. בשנת 1951 קבלה המשפחה שכללה את סבא סבתא האחיות של אמא (לרבות דודה ברנה, בעלה, שלשת ילדיה, שמעון וצילה ושלום) את ה"-aprobare"- אישור ההגירה מרומנייה ל"פלסטינה", היא  מדינת -ישראל. הנפגעת  העיקרית הייתה אמא, שאיבדה משענת-מורלית ותמיכה-נפשית ובוודאי גם כלכלית. אמא התקשתה מאוד בניהול משק הבית ובתפעולו והיא קבלה עזרה רבה מאחיותיה הצעירות. כשהגענו ארצה כשמונה שנים לאחר מכן, אבא ואני עזרנו לה בעיקר בניקיון.                                                                   

בעקבות חייו הקשים בנערותו היה אבא איש די קר ומר, ולפעמים אלים. הרגשנו את נחת זרועו, בעיקר מיכאל שהיה ילד שובב, קצת עצבני (אך אח אוהב עם לב זהב). הרבה פעמים ניצל מיכאל ממכות תודות לבעל הבית שלנו יוסל (יוסף), שהיה חשוך ילדים, ואהב מאוד את מיכאל. מיקרה אחד זכור לי במיוחד: היה זה באחד מימי החורף כשמיכאל ואני משחקים בבית עם כדור קטן מגומי, זורקים אותו אחד לשני כאשר אנחנו עומדים על מיטות משני צדי החדר. בבוקר של אתו יום עבד אצלנו זגג שהחליף חלון של אחד החלונות שהתנפץ בעקבות יציאתה הסוערת של בת -דודה של אמא בעקבות ריב ביניהן. מיכאל מנסה לזרוק עלי את הכדור, ולרוע מזלו, הכדור ניתז ופוגע בחלון המתוקן ומנתץ אותו בשנית. אבא חוזר הביתה קצת "מבושם" ובלי חקירות מיותרות מסיר את חגורת המכנסיים ומפליא בנו את צליפותיו. יוסף ששמע את צעקותינו, פרץ לבית, לקח את מיכאל וברח אתו החוצה. אני המשכתי לחטוף, אך לא  לזמן רב, כי יוסף חזר, חטף מאבא את החגורה, ולאחר מכן הצליח להרגיע אותו. מאותו יום, המכות ירדו דרסטית.