פרק ב:גילאים 4-10 חלק שביעי

טקסט

בגיל 10 חוויתי שתי סיטואציות בהן באתי במגע ישיר עם אנשים מתים, וזאת בגלל סקרנות ילדותית מטופשת ו"נהירה אחרי העדר". אמנם, הייתי עד למשאות הלוויה של נפטרים נוצרים בעיירה בגלל הסיבה פשוטה שמשא ההלוויה אל בית-הקברות עבר ברחובות העיר כאשר הנפטר מובל בעגלה ממוסגרת חלונות שקופים, שוכב בארון לא מכוסה, וניתן היה לראות את גופתו לבושה במיטב הבגדים. לא העזנו להביט לעבר פניו של הנפטר. המקרה הראשון היה טביעתם למוות של שני אחים, בני 12 ו 14 שהתגוררו ברחוב שמאחורי הבית שלנו. האסון הכבד זעזע את העיירה כולה, ולכן השתרע תור ארוך של תושבים שבאו להיפרד מהילדים ולנחם את המשפחה האומללה. גם אנחנו הילדים היהודים נעמדנו בתור כדי להיכנס  לבית, אך לא היה לנו שמץ של מושג איזו חוויה מטלטלת אנחנו הולכים לעבור. כבר בעמידה בתור שמענו את זעקותיה של האם האומללה, אולי הזדמנות אחרונה לצאת מהתור ולברוח, אך אנחנו המשכנו ונכנסנו פנימה. אני נכנס ומקבל הלם! באמצע ה"סלון" שכבו שני האומללים על מיטה מיוחדת, עיניהם עצומות, למראשותיהם ולרגליהם דולקים נרות, ובנוסף לנרות ליד הרגליים עומדת קערית שבה היו המנחמים מניחים מטבעות כסף. האם ישבה על אחת הכיסאות, לבושה שחורים, מתייפחת בשקט ומדי פעם, פורצת בזעקות -שבר, אותן שמעתי כשעמדנו בתור. זה היה יותר מדי בשבילי, התייפחתי יחד עם האם, וברחתי מהבית באמצעות הדלת האחורית. לקח לי שעות רבות להירגע.

אבל ילד זה ילד, שוכח מהר. והנה, מספר חודשים לאחר מכן עוברת שמועה בעיירה, שאישה ששימשה משרתת אצל אחת המשפחות נדרסה  על ידי הרכבת בשעות הלילה. עד היום אינני מסוגל להבין מדוע הושארה הגופה המרוטשת פרק זמן כל כך ארוך, וללא השגחה, שאפשרו לנו הילדים הסקרנים מטבעם, להביט בה. האמת, לא העזתי להתקרב אבל גם מהמרחק בו עמדתי ניתן היה לראות את הזוועה. גם משם ברחתי. חברי ה"אמיצים" המשיכו להביט בה והתחרו ביניהם מי נשאר האחרון שעוזב.                                                                                    

יחסו של אבא אלינו השתפר במידת מה לאחר שנולד אחינו ישראל. הוא הקדיש לנו יותר זמן, ואפילו היה  מוכן להכין לנו כדורגל. איך מכין אבא כדורגל? מגרב וסמרטוטים ישנים, כמובן! הייתי מביט בו מהופנט, כיצד דוחס הוא את הסמרטוטים, תופר את הפתח, תפירה אחידה ומיוחדת, ומיתרת הגרב, עוטף  את הכדור שוב, מבצע תפירה וחוזר חלילה, עד שנוצר כדור לתפארת. היינו לוקחים את הכדורגל אל פאת-הדשא שליד הבית, ואנחנו מאושרים עד אין קץ!!

יום אחד, מגיע מיכאל אחי ובידיו כדורגל אמיתי!!! מסתבר ,שתוך כדי שוטטותו למרגלות מגרש הספורט ששכן בתחילת הרחוב (כאן אני מבקש להסביר שהרחוב שלנו השתרע, מראשיתה של גבעה ועד גשר, שמתחתיו זרם הנחל שחצה את העיירה). מתברר שבעת שנערים גדולים משחקים כדורגל על המגרש שהיה מגודר, נבעט הכדור מעבר לגדר, ונפל לרגלי אחי. והוא, ללא היסוס לקח את הכדור וברח אתו הביתה. יומיים רצופים היינו מאושרים מהמתנה שנפלה לידינו, וניצלנו זאת עד תום. כל יום וכל היום משחקים כדורגל. ביום השלישי הגיע הנער בעל הכדור לבית שלנו, וביקש אותו בחזרה (התנהגותו של הנער הרשימה אותי מאוד). נפרדנו בצער מהכדור, אך שמחנו שהנער התנהג כפי שהתנהג, ולא עשה "עניין" מהסיפור.

לאבא  היה "באג". הוא לא אהב לקחת אותנו לביקורי קרובינו בעיירה. בוודאי ובוודאי כאשר היו יוצאים למסיבות ולנשפים (להוציא שני מקרים אליהם אגיע בהמשך). ובאותו ערב עליו אני מספר, השאיר בידינו סכום של כסף כפיצוי על כך שאנחנו נשארים לבד, והסכים שנבזבז אותו על כל דבר שנחפוץ. לשכנה שלנו, שהייתה בגיל של הוריי, הייתה אמא מבוגרת, שהפכה את חלקו הקדמי של הבית, "חדרון", ל"קיוסק", בו היא מכרה דברי מתיקה ופירות. גם כיום  כאשר אני נזכר במעשה, לא ברור לי מדוע מכל דברי המתיקה שהיו למכירה בחרנו לקנות מנדרינה אחת תוצרת ישראל ("פלסטינה" בפינו), כאשר, על נייר העטיפה שלה הוטבעה המילה"""jaffa (יפו). להלן תיאור השלבים לפיהם נאכלה המנדרינה: קודם הוצאנו אותה מנייר העטיפה, הרחנו את הנייר בעל הריח המיוחד, המשכר. קילפנו את קליפתה, שהפיצה ריח "מטמטם" משלה ריח שהתגבר עם כל כלוף וכלוף. חילקנו אותה בזהירות, שלא תתפרק, לפלחים אותם הנחנו על צלחת. כל אחד מאיתנו נוטל פלח לפי תורו, מכניס אותו לפה ולעס אותו לאט-לאט, וזאת כדי להאריך את טעמה ואת ריחה הנהדר!! (כעבור כשלש שנים, כשהתחנכתי בקיבוץ לוחמי הגטאות ויצאתי לפרדס הקיבוץ כדי לקטוף מנדרינות, ויכולנו לזלול אותן כעוות נפשינו נזכרתי באכילת המנדרינה עם אחיי באותו חורף קשה בעיירתנו).