Bensonhurst Blues - שיר-כמוטיב משני
מבצע-אוסקר בנטון (פרדיננד ואן-איפ)
כתיבה והלחנה- ארטי קפלן וארתור קורנפלד.
במסגרת הפנאי הרב שברשותי, ובאהבה הרבה שלי למוזיקה, שוטטתי ב"יוטיוב". עליתי על השיר הנ"ל, ומייד התאהבתי בו. למרות אהבתי למוזיקה, סגנון ה"בלוז" הוא לא מאוד אהוב עלי, וזאת בשל "אלתורי-היתר" שבו. השיר, אין בו אלתורים כלל שכן, הוא "גרסת-כיסוי" מדויקת של השיר שבוצע במקור על ידי מלחינו ארטי קפלן, ונכלל באלבומו "וידויו של חזיר שוביניסט" בשנת 1972.
השיר מפיו של בנטון זכה להצלחה רבה, כאשר שימש פסקול לסרט "סיפורו של שוטר", משנת 1979 בכיכובו ובבימויו של אלן דלון, כוכב הקולנוע הצרפתי. מה שכבש אותי בשיר, ואני מקווה יכבוש גם אתכם, הוא מוטיב ה"יבוב-החסידי" המופיע בשיר ומבוצע בצורה מושלמת על ידי הזמר. צירפתי שני בצועים שלו, כאשר ההפרש ביניהם 28 שנים. בביצוע המאוחר אוסקר בנטון עוור, בשל תאונה שאירעה לו בשנת 2008. ביצוע זה אהוב עלי יותר. "בנסון- הארסט" היה אזור מגורים בדרום-מערב ניו-יורק, וחלק של שכונת ברוקלין, שהייתה מאוכלסת "שווה בשווה" יהודים ואיטלקים. לאחר מלחמת העולם השנייה עזבו היהודים שבו, והאזור נשלט על ידי האיטלקים, ובו התפרסמו הגנגסטרים הגדולים של ניו יורק ,כיום "איטליה-הקטנה".
נרמז על ידי בכותרת של ה"פוסט", ש"לא לשם כך התכנסנו". הכוכב שלנו, הוא, כותב המלים של השיר, ארתור קורנפלד. כאשר היה רק בן 24 שימש ארתור כנשיא חברת הקליטים "קפיטול", ועד שנת 1965 הנפיק 75 שירים שכתב, אשר מתפרסמים, ומוצאים את דרכם "בילבורד" (שלט-חוצות) המגזין המפורסם לדרוג "מצעדי-פזמונים". בשנת 1968 מכיר קורנפלד את מייקל יאנג, עוזב את "קפיטול "ויחד עם שני חבריו מהאוניברסיטה ג'ואל רוזמן וג'ון רוברטס, מקימים חברת תקליטים חדשה ורוקמים חלום: פסטיבל רוקנ'רהול של חופש, אהבה ושלום. בשנת 1969 מגייסים הארבעה 2.5 מיליון דולר ומתחילים לבנות את הלוגיסטיקה של הפסטיבל.
קורנפלד מאתר מקום לפסטיבל על יד העיירה וודסטוק, שבמדינת ניו יורק. מקבל אישור מהמושל ומתחיל במגעים עם זמרים ולהקות-רוק מהמפורסמים באותה תקופה. אבל ראש העיר של וודסטוק מקבל "רגליים קרות" כאשר מתברר לו שצפויים להגיע בין חמישים למאה אלף צופים, ונסוג ממתן הרישיון. קורנפלד שומע על חוואי מקומי שעומד למכור את חוותו בעתיד הקרוב, ומציע לו לעשות "בוחטה" לפני המכירה (שמו של החוואי מקס יאגר). החווה המשתרעת על שטח של 2500 דונם ממוקמת על יד העיירה "בית -אל " ומרחוקת כ100 קילומטר מוודסטוק, ואת הדרך אליה מוביל כביש-כפרי בעל מסלול אחד.
שתי להקות מפורסמות (קרידנ'ס קליר ווטר ריוויאל (Creed's Clear Water Revival ) וג'פרסון אייר-פליין (Jefferson Airplane) נותנות את הסכמתן להופיע ומושכים אחריהם להקות וזמרים מפורסמים נוספים. קורנפלד מנפיק כרזות של הפסטיבל וחברו מעצב את "הלוגו", כף-רגלה של יונה האוחזת גיטרה. יומיים לפני הפתיחה מתברר להם כי הם טעו, בלשון המעטה, בהערכת מספר הצופים, ולפי האומדן עשו את דרכם לחווה כמיליון וחצי בני-אדם!!!
הרבה כרטיסים במחיר 20 דולר הם לא הצליחו למכור, שכן, הקהל פרץ את גדרות המתחם, כשהוא מונה כ 40000 צופים. הכביש הצר אל המתחם נחסם וכ130000 מכוניות חנו לאורכו כאשר הנוסעים נאלצים לצעוד עשרות קילומטרים ולהגיע רגלית למתחם-ההופעות. המארגנים איבדו את השליטה על מהלך האירועים. למרות המהומה לא נרשמו אירועים מיוחדים זולת שני אנרכיסטים שניסו לעלות על הבמה וטופלו על ידי הלהקות בקשיחות רבה. כמו כן נרשמו שני מקרי מוות, צעיר שנפטר מצריכת יתר של סמים וכן עובד-במה שנהרג בתאונת עבודה.
הפסטיבל שאמור היה להיערך שלשה ימים הסתיים ביום השני, ובכל זאת ביום השלישי נשארו כ 50,000 איש שנהנו מהופעתו המחשמלת של ג'ימי הנדריקס. מאחר וכאמור, לא נמכרו כל הכרטיסים, וכן לא נמכרו חסויות-מסחריות ולא שלטי פרסומת (על פי החלטתם של המארגנים), הפסטיבל היה יכול להיחשב ככישלון מסחרי גדול. אך אל תרחמו על המארגנים. מתברר שקורנפלד בפיקחותו, ובמהלך מבריק, החתים כל אומן שעלה לבמה על חוזה, ולפיו, זכויות ההקלטה וההסרטה של השירים שיבוצעו במהלך הפסטיבל יישארו בידי ארבעת המארגנים. ההוצאות כוסו (ומעבר להם) על ידי הפקת הסרט של הפסטיבל, והוצאת -ספר שכתבו ארבעת המארגנים. התעשרות נוספת הייתה ממאות הראיונות שהם נתנו לכלי התקשורת השונים, כרזות חתומות וצילומים נדירים. על פי הכתבה ב"דה מרקר" (לצערי לא הצלחתי לאתר את שמו של הכתב, כדי להודות לו על הכתבה המצוינת והמעניינת שעשה): א- הפסטיבל בוודסטוק נתפס כמי שהנציח את מרד ה"בייבי-בומרס" (ילדי ארצות-הברית שנולדו לאחר מלחמת- העולם השנייה) ב: "ילדי-הפרחים", או "היפים", קיבלו בפסטיבל "וודסטוק", את הבמה הגדולה ביותר למחות נגד מלחמת-וויאטנם. אני מבקש להעיר שאינני מזדהה פוליטית עם מטרת הפסטיבל, או בעד אילו שמחו נגד מלחמת וויאטנם. כל רצוני היה להביא את סיפורם של ארבע צעירים (ביניהם לפחות שני יהודים) שהצליחו "להרים" אירוע ענקי מסוגו, ששיא הצופים בו לא נשבר, לדעתי, עד היום. כל זאת מבלי לאבד את השקעתם (להפך למען האמת).
צעיר
מבוגר יותר
אז זהו, התחלתי עם שירו של אוסקר בנטון בנסון הארט בלוז וסיימתי עם פסטיבל וודסטוק. אקבל ברצון תגובות, השלמות, ובכלל את דעתכם על מה שנכתב. בדקתי ומצאתי להקות וזמרים המוכרים לי שהשתתפו בפסטיבל: ג'ואן באאז, סנטנה ולהקתו, מאונטיין- להקת רוק כבד אמריקאית, ג'ו קוקר, להקת דם יזע ודמעות ג'ון וינטר גיטריסט וזמר בלוז, ג'ימי הנדריקס. סה"כ מעל שלשים להקות וזמרים.