פרק ב:גילאים 4-10 חלק חמישי

ציינתי, של"חיידר",(תלמוד-תורה) התחלנו ללכת לפני שהלכנו לגן ולבית הספר. וכשהתחלנו ללמוד, למדנו בחיידר בשעות שאחרי הצהריים. החיידר שכן בעליית-הגג של אחד מבתי הכנסת היותר גדולים של העיירה, ול"מלמד" שלנו ,קראו רב' חיים. איש נמוך קומה, נמרץ, וקפדן. והדבר שבלט במוזרותו שמידי כמה דקות היה מחליף את משקפי הראייה שלו אחת ברעותה. הוא  לימד אותנו את אותיות הא-ב, וכן לימד אותנו לקרוא נוסח אשכנזי של התפילות שנקראו "עיברה". אני מנסה לגייס את כל הצניעות כדי לציין, שהצלחתי לא רק להצטיין בלימוד התפילה, אלא ניחנתי  בקול ערב לאוזן, והצלחתי להטעים, את הנגינה לתפילה. בהיותו קפדן וקשוח (לעתים תוך הענשה על ידי מכות סרגל על כפות-הידיים) הצליח מלמד מאיר ללמד את כל הילדים את האותיות ואת התפילות אך בי ראה כמוכשר ביותר (ושוב עם כל הצניעות), והחליט בעיצה אחת עם אבא שלי ללמד אותי את ההפטרה של ערב "שמחת-תורה", אותה אתפלל בחג הקרוב. חרף היותה ההפטרה ארוכה יחסית, כולל הברכות הנלוות הצליח, הצליח מלמד מאיר להכין אותי לביצוע ההפטרה בצורה מושלמת, ואני בן 10 בלבד!!!   

ערב שמחת תורה

והנה מגיע ערב "שמחת תורה", כב' בתשרי התשי"ז. תהלוכה של משפחות הנעות לכיוון בית הכנסת, כאשר הילדים נושאים דגלי-חג. בראש הדגל תפוח אדום, ונר נעוץ בתוכו. התהלוכה עושה רושם אדיר!! בית הכנסת בו התפלל אבא היה מרוחק מבית המגורים שלנו, ואליו היו מועדות פנינו, למרות העובדה שהיו בתי כנסת קרובים יותר, כי מסורת הייתה שהבן מתפלל בבית הכנסת בו התפלל אביו. הגענו לבית הכנסת, והאווירה הייתה מחשמלת! הוא היה מואר, מבחוץ על ידי דגלי הילדים, ובפנים דלקה כל התאורה החשמלית. בניגוד לחגים אחרים, הנשים והגברים שהו ביחד, והוכנו שולחנות עם כיבוד.

הפטרה

"תפילת-ערבית" החלה ולאחריה הוצא ספר התורה לקריאת "הפרשה". העולים לתורה נקראים אל הבמה והנה אני שומע ששמי נקרא ל "עליה-האחרונה" בשל היותי "בעל-המפטיר". הס הושלך בבית הכנסת, כולם מחכים למוצא פי. ואני מתחיל. תחילה מברך את הברכה המקדימה על פי הניגון אותו לימד אותי המלמד, וממשיך בהפטרה שהייתה ארוכה מהממוצע, ומסיים בברכה הנועלת את ההפטרה. אני מסיים ובאי בית הכנסת דוממים.

נבהלתי ופחדתי שאולי כשלתי במשימתי. אך פתאום אני שומע פרץ של מחיאות כפיים של הנשים שנכחו בבית הכנסת וברכות "יישר-כח" מפי הגברים. אבא קורן מאושר ומעונג ומסובב את גופו ימינה ושמאלה כדי להנות, גם מפניהם של הנוכחים ולא רק ממחיאות הכפיים. ואני? אני מרחף!!! ומשום מה מכל הנוכחים, עיניי מפוקסות על אמא שלי. רציתי לראות אותה מאושרת, כפי שאכן היה. הצלחתו של המלמד ושלי הייתה מושלמת, ביצוע ללא רבב, ואני בן עשר בלבד!

יישר-כח

לאור ההצלחה הגדולה, החליט חיים-המלמד להכין אותי לתפילה של הפטרה נוספת, אותה אבצע בבית הכנסת בו מתפלל חיים המלמד, וגם מתפלל כבוד רב-העיר הרב פנחס ווסרמן (שהתפרסם בשנות הששים המאוחרות של המאה הקודמת כאשר הרב הראשי שלרומניה הרב רוזן אילץ אותו להישאר בעיירת-הולדתי, ולהנהיג את הקהילה הקטנה      שנשארה לאחר שהרוב עלו לארץ   ,למרות שכל משפחתו של הרב עלתה ארצה).    אינני זוכר היום באיזה פרשה עסק המפטיר, מה שאני כן זוכר, שהייתי מאוד נרגש מנוכחותו של כבוד הרב, ולא היתה לי סבלנות להתפלל את התפילה הרגילה של יום השבת. המלמד הקפדן שלי גילה זאת כעס עלי בשל כך.בצעתי את התפילה בצורה מושלמת, כאשר בסופה זכיתי "יישר-כוח" מכבוד הרב ומכל המתפללים. אבי לא נכח בבית הכנסת באותה שבת, אך אימי נוכחה גם נוכחה, מלווה על ידי בת-דודתה ושתיהן נהנו מאוד.

ה"חדר" נאלץ לסגור את שעריו לפני שמלאו לי 12, וזאת משתי סיבות:

א-סכנת התמוטטות של מדרגות-העץ שהובילו אליו (כל בית הכנסת היה בנוי מעץ).

ב-חיים-המלמד החליט לעקור מהעיירה. זכיתי לכבוד גדול כאשר חיים ביקש ממני לעזור לו לשאת את המזוודה שלו אל תחנת הרכבת שהייתה די רחוקה ממקום מגוריו. כן, כתבתי נכון, מזוודה אחת היא הייתה כל רכושו. התחלפנו בנשיאתה עד שהגענו לתחנת הרכבת. הוא עלה על הרכבת, והופיע כעבור כמה דקות בחלון של אחד הקרונות, מנפנף לי לשלום. כאשר נשמעה צפירה והיא התחילה לנוע ואני נע יחד איתה תחילה בהליכה, עובר להליכה מהירה, עובר לריצה, מנסה עדיין, לזהות את דמותו הנעלמת של המלמד האהוב עלי, האיש שגילה את כישרונותיי ואיפשר לי להביא אותם לידי ביטוי!