פרק ב: גילאים 4-10 חלק שישי מחסור ומאסר

היינו משפחה ענייה. גרנו חמש נפשות בחדר, ללא מים זורמים, שירותים מחוץ לבית, ובעת ההיא לא אגזים אם אומר שהיינו בין המשפחות היהודיות העניות ביותר, בוודאי ברחוב שלנו. רוב האבות של חבריי היו בעלי מקצוע, ולמרות המשטר הקומוניסטי עבדו כעצמאיים. אופים, חייטים, סנדלרים, נפחים שהצליחו לפרנס את משפחותיהם. אבינו היה חסר מקצוע, למרות שבהשכלתו ובחריפות -שכלו עלה על רוב האבות האחרים. לא הביאה הכנסתו מספיק לפרנס משפחה. ולכן, כללו הרבה מהארוחות שלנו פרוסות לחם מרוחות בשמן כאשר על החלק החיצוני מורחים שום ליצירת טעם. בשר ראינו ואכלנו פעם בשבוע. אמא "הסתדרה" להכנת ארוחות שבת בעוף אחד. מעוף אחד הצליחה להכין מנה ראשונה, מרק, ונשאר בשר להכנת צלי. אחיי קינאו בי כאשר אותי כיבדה בשוק של עוף, והם קיבלו את הכנפיים. ולכן, כינו  אותי "פולקע- פרעסער" (זולל-שוק ביידיש).

למרות העדפתה של אימא, היו ימים שהייתי מסתובב לא שבע. כזה היה יום אחד, כאשר אני משוטט ברחוב הראשי של העיירה, ואני נמשך לריח מטרף של לחם שחור טרי. ידעתי שאני מתקרב למאפיית הלחם של העיירה, ששכנה באחד הבניינים, ומרתפו שימש לאכסון הלחמים הטריים.  המרתף היה בנוי כך שחלונותיו הגיעו לברכיי. אני מתכופף אל אחד החלונות, רואה את הלחמים השחורים הטריים עומדים מסודרים על לוחות-עץ לפני העמסתם על משאית-הלחם. הריח של  הלחם הטרי גורם לחושי להתערפל. פתאום, אני רואה את דמותו של אחד האופים, יהודי, ושמו סטרול (עליו עוד נשמע בהמשך) מבחין בי  מתקרב  אל החלון, ומושיט לי דרך הסורגים, חצי כיכר לחם טרי. לא נרגעתי עד שכיליתי אותו עד הפירור האחרון.